פסק-דין בתיק תא"מ 2247-10 - פסקדין

התובעת היא חברה פרטית המנהלת מרפאת שיניים. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) במרפאת השיניים, ובמהלכה של תקופה זו טופלו היא ואמה, הנתבעת 1, במרפאה. על-פי הנטען בכתב התביעה שהוגש בתביעה הנדונה בהליך של סדר-דין מהיר, לא שילמו הנתבעות את התשלום הנדרש עבור הטיפול והנתבעת אף העלימה את חובותיה במעשיי מרמה ומכאן התביעה לתשלום עבור הטיפולים.

לאחר שהנתבעת פוטרה מעבודתה אצל התובעת, הגישה היא אל בית הדין לעבודה תביעה נגד התובעת שבה תבעה שכר עבודה, פיצויי פיטורים פיצויי הלנת שכר ועוד. במסגרת כתב ההגנה שהגישה התובעת, טענה היא שבשל מעשיי המרמה המיוחסים כאמור לנתבעת, אין היא זכאית לרכיבי השכר ולפיצויים שתבעה ובנוסף טענה, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק את סכום התשלומים שלטענתה, הנתבעות לא שילמו עבור טיפולי השיניים. תביעה זו הסתיימה בפסק-דין אשר בהסכמת הצדדים, ניתן על דרך הפשרה, ללא הנמקה.

הצדדים חלוקים בשאלה אם יש בפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה.

עיקרי העובדות הרלוונטיות

2.         התובעת היא כאמור, חברה פרטית המנהלת מרפאת שיניים, ובמהלך השנים 2006 עד 2009 העסיקה היא את הנתבעת. במהלך תקופה זו טופלו הנתבעת ואמה, הנתבעת 1, במרפאה ולטענת התובעת, הן לא שילמו את התשלום הנדרש עבור הטיפולים. עוד טענה התובעת, כי אי התשלום נעשה במרמה בכך שהנתבעת רשמה בתוכנת ניהול החשבונות של המרפאה ששולם עבור הטיפולים, בעוד שבפועל לא שולם דבר וכי נקטה במעשיי מרמה שונים להעלמת החוב. בשל כך, הגישה התובעת ביום 8.2.2010 את התביעה הנדונה נגד הנתבעות, שבה תבעה את התשלום עבור הטיפולים בסך של 19,484 ש"ח.

ביום 15.7.2010 תוקן כתב התביעה, כך שנכלל בו פירוט של הטיפולים שהוענקו לנתבעות ועלותם, וכן שונה מעט סכום החוב הנטען בגינם, ובנוסף לכך הופחת סכום שנמצא שהנתבעות שילמו, כך שהתביעה הועמדה על סך של 17,958 ש"ח.

3.         עוד קודם להגשת התביעה הנדונה, בסוף חודש יולי 2009, פוטרה הנתבעת מעבודתה אצל התובעת, וביום 25.11.2009, הגישה היא נגד התובעת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (ע"ב 3656/09), שבמסגרתה תבעה שכר עבודה (לרבות דמי חופשה שנתית) ופיצויי הלנת שכר בסך של 14,422 ש"ח וכן תבעה פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם בסך של 19,598 ש"ח (להלן - התביעה בבית הדין לעבודה).

בכתב ההגנה שהגישה התובעת אל בית הדין לעבודה טענה היא שאינה חבה לשלם לנתבעת את יתרת שכרה שלא שולם ופיצוי בגין הלנתם, ואף לא פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם וגם לא פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על הפיטורים או כל סכום אחר שתבעה הנתבעת. זאת בשל מעשי המרמה שייחסה לנתבעת ולאור הוראות החוק המתירות בנסיבות העניין שלא לשלם תשלומים אלו ואף לקזז משכרה של הנתבעת את חובה בגין אותם מעשים (סעיף 25(ב) בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; סעיף 17 בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963; סעיף 10(2) בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001). בנוסף לטענה האמורה בדבר אי זכאותה של הנתבעת לסכומים שתבעה, העלתה התובעת טענת קיזוז, שלפיה מכל סכום שייפסק יש לקזז סך של 19,484 ש"ח בגין טיפולים שקיבלו הנתבעות ואשר לטענת התובעת לא שולם עבורם, לאור מעשיי המרמה הנטענים.

אין מחלוקת שכל טענות התובעת בכתב ההגנה שהוגש אל בית הדין לעבודה שלפיהן לטענתה, אינה חייבת לשלם לתובעת את שכרה, את פיצויי הפיטורים ואת שאר רכיבי השכר שתבעה וכן כל הטענות שעליהן ביססה התובעת את טענת הקיזוז, זהות לטענותיה בתביעה הנדונה. כך גם אין מחלוקת שסכום הקיזוז הנטען, הוא סכום התביעה המקורי בתביעה הנדונה, שהופחת בכתב התביעה המתוקן.

כך נמצא שכל טענותיה של התובעת בכתב ההגנה שהגישה אל בית הדין לעבודה עוד קודם להגשת התביעה הנדונה, זהות לאלו שנטענו בכתב התביעה בתביעה הנדונה. מדובר בשני כתבי טענות שהם זהים, למעט השינויים המחויבים מכך שהאחד הוא כתב תביעה שבו נתבע החוב האמור, ואילו השני הוא כתב הגנה בתביעת שכר, שהועלתה בו גם טענת הקיזוז.

4.         בדיון שהתקיים בפני רשם בית הדין לעבודה ביום 10.1.2011 הגדירו הצדדים את העובדות המוסכמות עליהם וכן את הפלוגתות השנויות במחלוקת ונקבע שהצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית אשר יתייחסו אל הפלוגתות בלבד. לאחר שתצהירים אלו הוגשו, התקיים דיון ביום 5.6.2011 בפני כבוד השופטת רחל בר"ג-הירשברג ושני נציגי הציבור, שבו הודיעו הצדדים על הסכמתם למתן פסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ללא הנמקה.

בהתאם להסכמה זו, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה, וביום 9.6.2011 ניתן פסק הדין על דרך הפשרה מבלי שנומק. בפסק-דין זה נקבע, כי מתוך כל סכום התביעה שתבעה הנתבעת בבית הדין לעבודה, חויבה התובעת לשלם את יתרת שכרה של הנתבעת עבור חודשיים, בסך כולל של 5,355 ש"ח, וזאת לאור הסכמת התובעת לשלם זאת. בנוסף לכך חויבה התובעת לשלם לנתבעת פיצויי פיטורין בסך של 6,000 ש"ח בלבד. בעניין שאר רכיבי תביעת הנתבעת בבית הדין לעבודה לא נפסק לה דבר.

השאלה השנויה במחלוקת וההסדר הדיוני

5.         הצדדים חלוקים בשאלה, אם העילה העומדת ביסוד טענת הקיזוז שנטענה בכתב ההגנה שהגישה התובעת אל בית הדין לעבודה, שהיא עילת התביעה בתביעה הנדונה, אמנם נדונה והוכרעה בבית הדין לעבודה. אם יימצא שאמנם כך, כי אז יש בפסק-דינו של בית הדין לעבודה כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה.

6.         בעת הגשת כתב ההגנה הראשון בתביעה הנדונה (ביום 25.3.2010), עוד התבררה התביעה שהגישה הנתבעת אל בית הדין לעבודה. כבר בפתח כתב ההגנה טענו הנתבעות כי אין מקום לבירור התביעה מאחר שעילתה זהה לעילה העומדת ביסוד טענת הקיזוז המתבררת בבית הדין לעבודה.

כתבי הטענות בתביעה הנדונה תוקנו כאמור (כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15.7.2010 וכתב ההגנה המתוקן הוגש ביום 5.10.2010), ובהתאם להחלטה שניתנה במסגרת הישיבות המקדמיות בתביעה הנדונה, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, שאליהם צורפו כל המסמכים הרלוונטיים (פרוטוקול מיום 1.5.2011). בישיבה מקדמית נוספת שהתקיימה בתביעה הנדונה לאחר שכבר ניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, נעשה ניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה לסיום התביעה ומשזה לא צלח, ניתנה החלטה על העברת התיק לשופט שלפניו יישמעו ההוכחות (פרוטוקול מיום 8.1.2010), והתובענה הועברה להמשך שמיעתה לפניי.

7.         בדיון שהתקיים לפניי ביום 5.3.2012 הסכימו הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט, כך שתחילה תוכרע טענתן המקדמית של הנתבעות. עניינה של טענה זו הוא כאמור, בכך שטענת הקיזוז שנטענה בבית הדין לעבודה, המהווה את עילת התביעה הנדונה, כבר הוכרעה בפסק-דינו של בית הדין לעבודה, ולפיכך ישנו מעשה בית-דין בעניין זה החוסם את בירור התביעה הנדונה (יוער שהפרוטוקול מנוסח באופן לקוי, אך לא הייתה מחלוקת שזו הייתה המלצת בית המשפט ובהתאם לכך גם הייתה זו הסכמת הצדדים).

לבקשת הצדדים, טענותיהם בעניין זה הוגשו בכתב והן הסתמכו על המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט ועל אלו שצורפו אל סיכומי טענותיהם.

סיכום טענות הנתבעות הוגש ביום 22.3.2012 וסיכום טענות התובעת הוגש ביום 31.5.2012. הנתבעות הורשו להשיב לסיכומי התובעת עד יום 24.6.2012, אולם תשובה זו לא הוגשה עד היום ונראה שויתרו על זכותן זו. לאחר המתנה של למעלה משבועיים מהמועד שנקבע, ניתן פסק הדין.